Machon Shilo

תרמו למכון שילה

סכום:

Easy Joomla Paypal Payment / Donations Module

ברכת החמה

דירוג
חלשמעולה 
מאמר זה אינו ערוך עדיין, ובעיקרו הוא אוסף קטעי מקורות ודברי פרשנות. בתוך קטעי המקורות יש הערות משלי באותיות קטנות בסוגריים. בין קטעי המקורות יש דברי פרשנות משלי. בתחילת המאמר מובאת תמציתו, ובו סיכום הדברים האמורים להיכתב במאמר.

תמצית המאמר

הברייתא בעניין ברכת החמה מקורה בתוספתא, והובאה בבבלי, בירושלמי ובויקרא רבה.

יש 5 אפשרויות לגבי זמן אמירת ברכת החמה:

1.כל תחילת מחזור חמה של 28 שנה - לפי אביי בבבלי ברכות.

2.כשרואה את החמה לאחר כמה ימים מעוננים - לפי רבנו חננאל (ר"ח) וספר הערוך על פי הירושלמי.

3. ביום תקופת תמוז - לפי רב סעדיה גאון (רס"ג) ורבנו בחיי.

4. בכל אחד מ-4 ימי תקופות השנה (יום תקופת ניסן, יום תקופת תמוז, יום תקופת תשרי, יום תקופת טבת).

5.בכל פעם שרואה את החמה (ומתפעל מראייתה).

האפשרויות מסודרות מהמחודשת ביותר (1) לפשוטה ביותר (5).

מאמר זה דן בנושא ברכת החמה מכמה בחינות: פרשנית, הלכתית, היסטורית, אסטרונומית, מחקרית, ועוד.

דברי אביי מבוססים על מספר הנחות: 1) העולם נברא בניסן (או ליתר דיוק בסוף אדר) ולא בתשרי (או ליתר דיוק בסוף אלול), כדעתו של רבי יהושע בבבלי ראש השנה י,ב-יא,א. 2) ה' ברא את השמש בתחילת הלילה של היום הרביעי. 3) השמש נבראה ברגע השיווי של האביב (תקופת ניסן). 4) השנה השמשית היא באורך 365 ¼ ימים.

במאמר מובאים מקורות מדברי גאונים וראשונים. יש מהם שהביאו את הברייתא ולא הביאו את דברי אביי בעניין ברכת החמה למרות החידוש שבדבריו. יש מהם שהביאו את דברי אביי בלשון של פירוש האופיינית לכל אחד מהם בעת הבאת פירוש שאין מקורו בבבלי, ולא הביאו את הדברים בשם אומרם כדרכם. ויש מהם שהביאו את הברייתא או את העניין ופירשו פירוש אחר שלא כדברי אביי. מדברי גאונים וראשונים אלה יש להסיק שדברי אביי לא היו כנראה בתלמוד הבבלי שלפניהם. לכן יש לדחות את דברי אביי.

במאמר זה מועלים קשיים רבים בדברי אביי. בשל הקשיים יש לדחות את דברי אביי.

דברי אביי הופכים את ברכת החמה מברכה על ראייה מוחשית הגלויה לעיני כל אדם, ככל שאר ברכות הראייה שתיקנו חכמים, לברכה על דבר מופשט התלוי בחשבונות של שנים ותקופות המסורים בידי יודעי בינה בלבד. לכן יש לדחות את דברי אביי.

דברי אביי מבוססים על ההנחה שהעולם נברא בניסן, וחשבון התקופות ומניין השנים מתחיל מניסן. דבר זה מנוגד למה שנראה כפסק הבבלי שהעולם נברא בתשרי, ולכן יש לדחות את דברי אביי.

דברי אביי מבוססים על חשבון התקופות של שמואל. בחשבון זה יש סטייה ביחס לחשבון האסטרונומי. עוד מימי גאונים מקובל חשבון התקופות של רב אדא, שיש בו סטייה קטנה יותר, ורמב"ם אף נקט חשבון מדויק יותר. חשבון התקופות של שמואל אינו מקובל בהלכה בשל הסטייה הגדולה שיש בו, ולכן יש לדחות את דברי אביי.

נראה לי שדברי אביי לא נאמרו על ידו מעולם. פירוש כדבריו הומצא בימי הראשונים או לכל המוקדם בסוף ימי הגאונים, נכתב על הגיליון של הבבלי, ובזמן מאוחר יותר נכנס לתוך גוף הבבלי (תופעה שכיחה בכתבי יד) ושמו של אביי נוסף להם.

יש לי להציע מקור אפשרי לדברי אביי. בספרים החיצוניים (כגון ספר היובלים) מתואר לוח שמשי של הכוהנים הצדוקים בימי בית שני. בלוח זה התחילה השנה בחודש ניסן שבו נברא העולם, ביום רביעי בשבוע שבו נבראו המאורות, שהוא יום תקופת ניסן של השמש. בלוח זה היה אורך השנה קצר ביום ורבע מאורכה האמיתי של שנת השמש, והיה צורך בלוח זה להוסיף שבוע כל 7 שנים ועוד שבוע כל 28 שנים. על פי לוח זה, בכל 28 שנה התחילה השנה ביום רביעי שחל ביום תקופת ניסן האמיתי. לוח זה עמד במרכז המחלוקת בין הפרושים לצדוקים בבית שני, ומשום כך אסר רבי עקיבא בימי התנאים לקרוא בספרים החיצוניים המקדשים לוח זה. ספרות ההיכלות שנוצרה בימי התנאים והאמוראים היתה המשכה של הספרים החיצוניים. קטעים מספרות זו נכנסו לספרות חז"ל, והלכות רבות נוצרו בהשפעת ספרות זו. הדברים המיוחסים לאביי על תחילת שנת החמה כל 28 שנה ביום רביעי בשבוע שחל ביום תקופת ניסן נסמכים על הלוח הכוהני הצדוקי שנדחה על ידי חכמים, ולכן יש לדחות את דברי אביי.

פירושו של ר"ח מבוסס על נוסח משובש של הירושלמי שהיה לפניו. לכן יש לדחות גם את פירושו של ר"ח. נראה שגם הנוסח בירושלמי שלפנינו משובש, ובמאמר מוצע נוסח מתוקן בירושלמי.

מקורות ודברי פרשנות

תוספתא מסכת ברכות ו,ו:

הרואה את החמה ואת הלבנה ואת הכוכבים ואת המזלות - אומר: 'ברוך עושה בראשית'. - רבי יודה אומר: המברך על החמה - הרי זו דרך אחרת. וכן היה רבי יודה אומר: הרואה את הים תדיר ונשתנה בו דבר - צריך לברך.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נט עמוד א:

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה רקיע בטהרתו - אומר: 'ברוך עושה בראשית'. - אימת? - אמר אביי: כי אתי מטרא כולי ליליא, ובצפרא אתי אסתנא (רוח צפונית) ומגלי להו לשמיא.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נט עמוד ב:

תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה ולבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן - אומר: 'ברוך עושה בראשית'. - ואימת הוי? - אמר אביי: כל עשרין ותמני שנין, דהדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלתא נגהי ארבעא.

בכמה כתבי יד של הבבלי נוסף:

אמר רב יהודה: הרואה לבנה בחידושה - אומר: 'ברוך אשר במאמרו ברא שחקים...'.

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט הלכה ב [דף יג טור ד]:

הרואה את החמה בתקופתה ואת הלבנה [כת"י רומי: בתקופתה] ואת הרקיע בטהרו - אומר: 'ברוך עושה בראשית'. - אמר רבי חונה: [כת"י רומי: הדא דתמר (זה שאתה אומר, שהרואה את הרקיע בטהרו בלא עננים צריך לברך) -] בימות הגשמים, בלבד לאחר שלשה ימים (זה רק בימות הגשמים, ורק לאחר שלושה ימים שהיו השמים מעוננים); הדא היא דכתיב: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר" וגו' [כת"י רומי: "...בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם"] (דורש: אם עד עתה לא ראו אור, שהיו השמים מעוננים, ועתה בהיר הוא בשחקים, כי רוח עברה ותטהרם, והם נקיים מעננים).

הרואה את הלבנה בחידושה - אומר: 'ברוך מחדש חדשים'. - עד איכן? - רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי (כת"י רומי: יסא): עד שתראה כחצי המטה (כת"י רומי: המיטה) (צ"ל: חמיטה=קערה עגולה (משנה מעשרות א,ז) / עוגה דקה עגולה (משנה טבול יום א,א-ב; ב,ד)). רבי אחא (ו)רבי חיננא (כת"י רומי: חנינא) בשם רבי יוסי (כת"י רומי: יסא): עד שתתמלא פגימתה. רבנן דקיסרין אמרין: עד ארבעה עשר יום. אמר רבי יוסי בירבי בון: ויאות. כלום מתמלא פגימתה (כת"י רומי: כלום הוא מתמלא) אלא עד י"ד יום?! הא כל י"ד יום - צריך לברך.

...תני רב הושעיה: "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (ראה להלן דברי רבנו בחיי לפסוק זה).

גם בכתבי יד של הבבלי וגם בירושלמי הובא עניין ראיית הלבנה בחידושה לאחר עניין ראיית החמה בתקופתה והלבנה בתקופתה / בגבורתה.

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כג,ח:

"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר" (איוב לז,כא) - תני: הרואה את החמה בתקופתה, לבנה בתקופתה, כוכבים במסילותם ומזלות בסידורן ואת הרקיע בטהרתו (בכמה כתבי יד ובדפוסים ראשונים חסרות המילים "ואת הרקיע בטהרתו") - אומר: 'ברוך בורא בראשית'. - אמר רב הונא: הדה דאת אמר - בימות הגשמים ובלבד לאחר שלושה ימים, - "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר [בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם"].

הברייתא שבתוספתא הובאה בבבלי ובירושלמי ובויקרא רבה. בברייתא שהובאה בבבלי ובירושלמי ובויקרא רבה נוספה מילת פירוש לכל אחד מהדברים המנויים בברייתא: הרואה את החמה - בתקופתה, ואת הלבנה - בתקופתה / בגבורתה, ואת הכוכבים - במסילותם / במשמרותם, ואת המזלות - כסדרם / בעיתם. ועוד, בברייתא שהובאה בבבלי ובירושלמי ובויקרא רבה אין דעתו החולקת של רבי יהודה. מזה נראה, שכוונת הברייתא שבתוספתא היתה, שמברך על החמה ועל הלבנה ועל הכוכבים ועל המזלות בכל פעם שרואה אותם, ורבי יהודה חלק על כך, משום שלדעתו אין לברך על דברים שרואים אותם תדיר אלא אם נשתנו, כדבריו בהמשך אותה הלכה בתוספתא שהרואה את הים הגדול תדיר מברך עליו אם נשתנה בו דבר. בבבלי ובירושלמי ובויקרא רבה היו סבורים כדעת רבי יהודה, ולכן פירשו שהכוונה היתה, שמברך על החמה ועל הלבנה ועל הכוכבים ועל המזלות אם נשתנו, כגון הלבנה בתקופתה / בגבורתה.

ספר הלכות גדולות (ר' שמעון קיירא, אחד מגאוני בבל) מסכת ברכות הלכות ברכות המקומות:

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה רקיע בטהרה - אומר 'ברוך עושה בראשית'. תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה ולבנה במלאותה וכוכבים במסילותם ומזלות בסידורם - אומר 'ברוך עושה בראשית'. רב יהודה אומר: הרואה לבנה בחידושה - אומר 'ברוך אשר במאמרו ברא שחקים...'.

בעל הלכות גדולות העתיק את הברייתא בעניין חמה בתקופתה ולא הביא את פירוש אביי בעניין זה. בבבלי שלפני בעל הלכות גדולות לא היה פירוש אביי בעניין חמה בתקופתה.



רס"ג (רבי סעדיה גאון) סידור (עמ' צ): עלינו לבאר את ברכות המקרים התלויים בחושיו (של האדם), ונאמר שהסוג הראשון מהם הם הדברים הנראים, והם שני חלקים: ארציים ושמימיים. והשמימיים, כגון הרעמים והברקים וקרני הזיקים והזוועות וגם רעידת האדמה... ועל הקשת כשנראית... ועל השמש ביום תקופת תמוז מברכים גם כן 'עושה בראשית', ועל הירח הנראה מן הלילה הרביעי עד ליל ארבעה עשר... והארציים...



רס"ג פירש את עניין החמה בתקופתה שלא כאביי. בבבלי שלפני רס"ג לא היה פירוש אביי בעניין חמה בתקופתה.



ר"ח ברכות נט,א-ב (ע"פ קטע גניזה):

מיעוט כוכבים שניים, מיעוט מזלות שניים (זה מוסב על הברייתא "הרואה... כוכבים... מזלות...", ומפרש רב האי גאון: מיעוט כוכבים שניים, מיעוט מזלות שניים, אבל על כוכב אחד ומזל אחד אינו מברך).

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה רקיע בטהרה - אומר: 'ברוך עושה בראשית'.

יש מי שאומר (אולי הוא גיליון ונכנס בפנים (ב"מ לוין)): הרואה חמה בתקופתה בתחילת מחזור כ"ח שנופלת התקופה של ניסן באורתא דתלת נגהי ארבע בכוכב שבתי כתחילת בריאתה.

תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה כוכבים ומזלות כסדרן, אומר 'ברוך עושה מעשה בראשית'. ירושלמי: אמר רב הונא: הדא דאתמר - בימות הגשמים, ולאחר שלושה ימים, שנאמר "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם". פירוש, זה שאומר חמה בתקופתה וכוכבים ומזלות כסדרן - בימות הגשמים, בעת שהיו שלושה ימים מעוננים ולא נראתה חמה בהם ולא כוכבים, אותה העת צריכים לברך עליהם בעת שיתראו, וזולתי זו העת לא (בירושלמי שלפני ר"ח לא היו בברייתא המילים "ואת הרקיע בטהרו").



תוספתא כפשוטה: ר"ח פירש, שמי שרואה את החמה ואת הלבנה אחרי שלא ראה אותם במשך זמן ידוע מפני העננים, מברך 'עושה בראשית'. וכן הרואה את הכוכבים והמזלות כסדרם, כלומר, שהשמים בהירים כל כך שיכול לראות את כולם כסדרם הנכון ואין ביניהם עננים, מברך 'עושה בראשית'.



ר"ח הביא את פירוש אביי בלשון "יש מי שאומר", ולא הביאו בשמו של אביי. ייתכן להסיק מלשון זו, שבבבלי שלפני ר"ח לא היה פירוש אביי בעניין חמה בתקופתה.



לדרך הפירוש של ר"ח (מתוך הספר: פירוש ר"ח לתלמוד - ש' אברמסון, עמ' 65):

הרבה פעמים אין הוא (ר"ח) מסתפק בפירוש אחד אלא הוא מביא כמה פירושים, בדרך כלל במונח "יש מי שאומר", אלא שצריך להיזהר להוציא מסקנה מדיבור זה, משום שיש שהוא מתכוון לדעות שנמצאות בתלמוד. במקומות הרבה אנו יודעים מי הוא האומר, והרבה מהם הם גאונים שלא קרא בשמם על הדברים מאיזה טעם שהוא, והרבה פעמים אין אנו יודעים עכשיו למי הדברים מגיעים.



הערוך (ערך חמה):

תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה ולבנה בתקופתה וכו' (ברכות נט,ב). פירוש: חמה בתקופה - בתחילת מחזור עשרים ושמונה, שנופלת התקופה של ניסן בתחילת ליל רביעי בכוכב שבתי כתחילת בריאתה.

פירוש אחר: חמה בתקופתה וכוכבים ומזלות כסדרן - בימות הגשמים, בעת שהיו שלושה ימים מעוננים ולא נראתה חמה בהם ולא כוכבים, אותה העת צריכים לברך עליהם בעת שיתראו, וזולתי זו העת לא. ירושלמי: אמר רב הונא: הדא דאת אמר - בימות הגשמים, ולאחר שלושה ימים, שנאמר "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם".



הערוך העתיק את שני הפירושים מר"ח.

הערוך הביא את פירוש אביי בלשון "פירוש". ייתכן להסיק מלשון זו, שבבבלי שלפני הערוך לא היה פירוש אביי בעניין חמה בתקופתה.



ר"ח וערוך פירשו בפירוש האחר "בתקופתה" - בגבורתה, כשהיא במלוא תוקפה ואורה, ואין העננים מסתירים אותה.

ר"ח וערוך לא היה להם בירושלמי המילים "ואת הרקיע בטיהרו", ולכן פירשו שדברי רבי חונה מוסבים על "הרואה את החמה בתקופתה". הגרסה שלפנינו בירושלמי "ואת הרקיע בטיהרו" מתאשרת מגרסת ויקרא רבה (מרגליות), ודברי רבי חונה מוסבים על זה בלבד, כמו שפירשו רש"ס ורא"ף ופני משה, וכמו שהוא במאירי ברכות נט,א, וכמו שמוכח מלשון הכתוב באיוב שמובא בויק"ר וכמו שאמרו בבבלי ברכות נט,א בעניין זה.



רי"ף מסכת ברכות דף מג עמוד ב:

ת"ר: הרואה חמה בתקופתה, לבנה בטהרתה, כוכבים במשמרותיהם, מזלות בעיתם - אומר 'ברוך עושה בראשית'. אמר רב יהודה: הרואה לבנה בחידושה - אומר 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים' וכו'.



רי"ף העתיק את הברייתא בעניין חמה בתקופתה ולא הביא את פירוש אביי. בבבלי שלפני רי"ף לא היה פירוש אביי בעניין חמה בתקופתה.



ספר האשכול (ר' אברהם ב"ר יצחק מהעיר נרבונה שבפרובנס דרום צרפת) (אלבק) הלכות ברכת הודאה דף לב עמוד א:

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה רקיע בטהרה - אומר 'ברוך עושה בראשית'. אימת? - אמר אביי: כי אתא עיבא ואתי מיטרא בליליא ואתי איסטינא ומגלי ליה.

תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה, כוכבים במשמרותם ומזלות בעיתם - אומר 'ברוך עושה בראשית'.



בעל ספר האשכול העתיק את הברייתא בעניין חמה בתקופתה ולא הביא את פירוש אביי בעניין זה. כשהעתיק את המאמר של ריב"ל בעניין רקיע בטהרו, הביא את פירוש אביי בעניין זה. בבבלי שלפני בעל ספר האשכול לא היה פירוש אביי בעניין חמה בתקופתה.



רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה יח:

הרואה את החמה ביום תקופת ניסן של תחילת המחזור של שמונה ועשרים, שהתקופה בתחילת ליל רביעי - כשרואה אותה ביום רביעי בבוקר, מברך 'עושה בראשית'. וכן כשתחזור הלבנה לתחילת מזל טלה בתחילת החודש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן כשיחזור כל כוכב וכוכב מחמשת הכוכבים הנשארים לתחילת מזל טלה, ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצה המזרח - על כל אחד מאלו מברך 'עושה בראשית'.

אביי פירש רק את עניין החמה בתקופתה, אך רמב"ם פירש גם את עניין הלבנה והכוכבים והמזלות על פי פירושו בעניין החמה.

המאירי ברכות נט,א-ב:

הרואה שמים בטהרה, והוא אחר שנכלא הגשם ובא רוח צפוני ופיזר את העבים ונזדכך האוויר, אומר: 'ברוך עושה בראשית'. ובתלמוד המערב פירשוה, בימות הגשמים ובלבד לאחר שלושה ימים.

הרואה חמה בתקופתה, ולבנה בתקופתה, כוכבים במשמרותם, ומזלות כסדרן, אומר: 'ברוך עושה בראשית'.

ועניין חמה בתקופתה הוא, שרואה ביום תקופת ניסן של תחילת מחזור של עשרים ושמונה שנה, והוא הנקרא מחזור גדול, שבשעה זו, ר"ל בסוף מחזור גדול, חמה חוזרת לנקודה ראשונה שבה נתלו המאורות מתחילה, והוא בתחילת ליל רביעי... ויש מפרשים: בתקופתה - בבהירותה (ר"ח, הערוך).

ועניין לבנה בתקופתה, כשחוזרת בכל חודש וחודש לנקודתה לתחילת מזל טלה...

וכוכבים במשמרותם, כשהשלימו כל כוכב מחמישה כוכבים הנשארים מהלכם, וחזרו כנגד תחילת מזל טלה למי שמכיר את דרכיהם.

ומזלות בעיתם הוא בנקודה שטלה עולה מצד המזרח...

המאירי פירש את דברי הברייתא בעניין החמה בתקופתה וכו' כמו רמב"ם. המאירי הביא את פירוש אביי בעניין החמה בתקופתה בלשון "ועניין...". ייתכן להסיק מלשון זו, שבבבלי שלפני המאירי לא היה פירוש אביי.

רא"ש מסכת ברכות פרק ט סימן יד:

ת"ר: הרואה חמה בתקופתה, לבנה בטהרתה, כוכבים במשמרותם, מזלות בעיתם - אומר 'ברוך עושה מעשה בראשית'. חמה בתקופתה - היינו מעשרים ושמונה שנה לעשרים ושמונה שנה. אמר רב יהודה אמר רב: הרואה לבנה בחידושה - אומר 'ברוך אשר במאמרו ברא שחקים' וכו'.

רא"ש העתיק את הברייתא בעניין החמה בתקופתה והביא את עיקר פירושו של אביי בלשון "היינו...", ולא הביאו בשמו של אביי. ייתכן להסיק מלשון זו, שבבבלי שלפני הרא"ש לא היה פירוש אביי.

ספר הרוקח (רבנו אלעזר מגרמייזא - וורמייזא, היא העיר וורמס שבגרמניה) הלכות ברכות - המשך סימן שמג:

הרואה חמה בתקופתה ולבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרם - אומר 'עושה בראשית'.

בעל ספר הרוקח העתיק את הברייתא בעניין חמה בתקופתה ולא הביא את פירוש אביי. בבבלי שלפני בעל ספר הרוקח לא היה פירוש אביי בעניין חמה בתקופתה.

ראבי"ה (ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי) ח"א - מסכת ברכות סימן קמו:

ת"ר: הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה, כוכבים במשמרותם, מזלות בעיתם - אומר 'ברוך עושה מעשה בראשית'. אמר רב יהודה: הרואה לבנה בחידושה - אומר 'ברוך אשר במאמרו ברא שחקים' וכו'.

ראבי"ה העתיק את הברייתא בעניין חמה בתקופתה ולא הביא את פירוש אביי. בבבלי שלפני ראבי"ה לא היה פירוש אביי בעניין חמה בתקופתה.

רבנו בחיי בן אשר אבן חלאוה - שלחן של ארבע (שער א' דף ק"ה ע"ד): חוש הראות יש לו ברכות הרבה, כגון: הרואה את השמש בתקופת תמוז שיש לברך עליו 'ברוך עושה בראשית', וכן ברכת הלבנה בכל חודש. ואמרו בפרק הרואה: הרואה חמה בתקופתה, לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעיתם - אומר 'ברוך עושה מעשה בראשית'. וזה הוא שתמצא במעשה בראשית: "והיו לאותות", כי המאורות מלבד שהם מאירים הם אותות... לישראל... (ראה דבריו להלן)

רבנו בחיי בראשית א,יב: "והיו לאותות" - הם (המאורות) אותות לישראל בקריאת שמע של בוקר שמצוותה עם הנץ החמה וקריאת שמע של ערב שמצוותה עם צאת הכוכבים, גם בחיוב ברכת השמש בתקופת תמוז שחייב אדם לברך 'ברוך עושה' בראשית', וכן דרשו חז"ל בברכות פרק הרואה: "תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעיתם - אומר: 'ברוך עושה בראשית'", וגם בהיות הלבנה בחידושה שחייב לברך: 'אשר במאמרו ברא שחקים'.

רבנו בחיי הביא את הברייתא שבבבלי ופירש את עניין החמה בתקופתה כרס"ג ולא כאביי. בבבלי שלפני רבנו בחיי לא היה פירוש אביי.

נראה שיסודם של דברי רבנו בחיי לפסוק "והיו לאותות" הוא בברייתא לכתוב הזה ששנה רב הושעיה בירושלמי ברכות ט,ב. בברייתא הזו לא הובא אלא הכתוב הזה בלבד ולא יותר, והדברים נראים סתומים. אך מדברי רבנו בחיי נוכל ללמוד, שאולי הברייתא הזו מוסבת על ברכת החמה בתקופתה וברכת הלבנה בחידושה שנזכרו בירושלמי שם לפני כן, וכוונת הברייתא הזו היא, שהכתוב הזה הוא מקור לברכות האלו (השווה פני משה. אך אפשר שברייתא זו מוסבת על המאמר שהובא בירושלמי שם לפני כן בעניין אמירת "והשיאנו ה' אלוהינו את ברכת מועדיך" בתפילת ראש חודש, שראשי חדשים שקולים כמועדים (פסיקתא רבתי א). ואפשר שברייתא זו מוסבת גם על זה וגם על זה, שברכת החמה בתקופתה וברכת הלבנה בחידושה נלמדות מ"והיו לאותות", ואמירת "והשיאנו" בתפילת ראש חודש נלמדת מ"והיו למועדים", ויש להביא ראיה לכך מראבי"ה, שהביא ברייתא זו שבירושלמי בח"א מסכת ברכות הן בסימן קמו לעניין ברכת החמה בתקופתה וברכת הלבנה בחידושה והן בסימן פה לעניין אמירת "והשיאנו" בתפילת ראש חודש).

שו"ת בית מרדכי (הרב ד"ר מרדכי פוגלמן, נפטר ב-1984) חלק א סימן לא:

כנראה שלרב סעדיה גאון היתה גירסה אחרת בגמרא שם. גם הרי"ף, שמגמתו היא להביא בהלכותיו בקצרה את ההלכות הפסוקות שבתלמוד בבלי הנהוגות בזמן הזה, השמיט בהלכותיו לברכות שם את דברי אביי המסביר את הביטוי "חמה בתקופתה" שבברייתא. הרי"ף אינו מסביר מה פירושו של "חמה בתקופתה" הנזכר בברייתא. ולמה השמיט הרי"ף בהלכותיו את הסברו של אביי? אפשר ליישב באחת משתי פנים. א. לרי"ף היתה גירסא הדומה לזו של רב סעדיה גאון ורבינו בחיי. ב. דברי אביי לא נראו לרי"ף כהלכה פסוקה. הרי"ף השמיט בהלכותיו כמה פעמים הלכות שהובאו בתלמוד, מפני שאינן נראות לו כהלכות פסוקות למעשה.

עלי תמר ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ב:

דברי אביי לא היו לר"ח ולערוך שמעתיקים רק הברייתא וכתבו על זה פירוש אחד כאביי ופירוש שני כירושלמי לפירושם, וכן הרי"ף מעתיק רק הברייתא בלי פירוש אביי עליה, וכן לא היו דברי אביי למאירי.

תוספתא כפשוטה תוספתא ברכות ו,ו:

הרואה את החמה ואת הלבנה ואת הכוכבים ואת המזלות אומר ברוך עושה בראשית - מתוכן הברכה "עושה בראשית" משמע שמדברים בראייה כשעת מצב היצירה, והיינו כשרואה את המאורות כשעת תלייתן (עיין רש"י נט,ב), וכבר אמרו בשיר השירים רבה (פ"ג,יא): ברא חמה ולבנה על מלאתן, כוכבים ומזלות על מלאתן (ועיין ב"ר פי"ב,ו). ולפ"ז הכוונה לשעה שרואה את הלבנה במלואה (בניגוד ל"חידושה") ואת החמה בתקופת תמוז ואת הכוכבים ואת המזלות כסדרם (כהוספה שבבבלי), וכפירוש רבנו יהונתן: בזמן שהם חוזרים למקום שהיו שם בעת בריאת העולם (דברי "תוספתא כפשוטה" תמוהים, שהוא מחבר את פירוש אביי עם פירוש רס"ג, אך לא קרב זה אל זה).

ואשר לרקיע בטהרו, פירושו דווקא כשרואה אותו אחרי גשם ועננים, שבשעה זו הוא מזהיר ביותר כשעת יצירתו (עיין רש"י נט,א ד"ה 'אומר'). ודברי רבי חונא שבירושלמי עונים על הרקיע בטהרו בלבד (עיין ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כג,ח).

רבי יודה אומר המברך על החמה הרי זו דרך אחרת - המברך על החמה בכל פעם שרואה אותה, אחרי ימים מעוננים, הרי זו דרך אחרת, מפני שהוא מחקה את החיצוניים שהיו מברכים על החמה בכל יום (עיין תוספתא תרומות ז,יא) (דברי "תוספתא כפשוטה" תמוהים, שהרי "הרואה את החמה" אין פירושו שרואה אותה אחרי ימים מעוננים, וכפי שהוא עצמו אמר לעיל).



44 JQR (1953-4, עמ' 305 ואילך, GANDZ SOLOMON):

חמה בתקופתה - המונח תקופה הוא אחד מארבעה ימים בשנה כשמתחילות עונות השנה. לפי זה אמירת הברכה היא בכל אחד מארבעה ימים אלה. לבנה בגבורתה - הירח המלא, כשהירח מגיע למידת השמש. ביטוי זה מושפע מלשון הכתוב בשופטים "כצאת השמש בגבורתו". כוכבים במסילותם - לקוח מלשון הכתוב בשופטים "הכוכבים ממסילותם". מתי כוכבים במסילותם ומתי לא? הביטוי אינו ברור. ומזלות בסידורן - גם כן הביטוי אינו ברור.

קשיים בפירוש אביי:

א. אביי מסביר רק חמה בתקופתה, ואילו שלושת הביטויים האחרים בברייתא אינם ברורים.

ב. אביי מזהה תקופה של השמש, שבדרך כלל מציינת רבע שנת שמש, עם מחזור השמש הגדול שנמשך 28 שנות שמש. בכל ספרות חז"ל אין דוגמה שבה המונח תקופה מציין כזה מחזור.

ג. מחזור השמש הגדול של 28 שנה מבוסס על הערך של 365.25 ימים לשנת שמש. זה נזכר רק בעירובין נו,א במימרא של שמואל. ערך זה אינו נזכר בכל הספרות התלמודית. אפילו תנאים ואמוראים לא ידעו זאת. ידוע להם רק על 365 ימים בשנת שמש (נראה שחכמי ישראל ידעו ערך זה, וכן היה ידוע לחכמי אומות העולם בימיהם, אלא שחכמים נקטו מספר שלם).

ד. העדות הראשונה למחזור כזה נמצאת בפרקי דר"א מהמאה ה-9 או ה-7 לכל המוקדם. שם בפרקים ו-ח (במהדורת היגר פרקים ה-ז) העוסקים בלוח, מתוארים 3 סוגי מחזורים: מחזור חמה של 28 שנה, מחזור לבנה של 21 שנה ומחזור עיבורי שנה של 19 שנה. כל המחזורים האלה מצויינים במונח מחזור ונבדלים בבירור מהמונח תקופה המציין רק רבע שנה. לאביי, תקופה הנזכרת בברייתא זהה עם מחזור, וזה שימוש יוצא דופן ללא מקבילות בכל הספרות.

ה. המונח מחזור שמשתמש אביי אינו מופיע בכל הספרות התלמודית במובן של מחזור עבור גוף שמימי. המקור הראשון שהמונח מחזור מופיע הוא פרקי דר"א.

ו. רס"ג ור"ח לא ידעו דבר על פירוש אביי. רס"ג בסידורו אומר: ועל השמש ביום תקופת תמוז מברכים ג"כ עושה בראשית. הרי שהוא מסביר "החמה בתקופתה" כמתייחס לתקופה המיוחדת של השמש, היום הארוך ביותר בשנה, כשהשמש היא בתוקפה. הוא מבין את הביטוי כמקביל ל"לבנה בגבורתה". די ברור שאם היה לרס"ג בבבלי את פירוש אביי הוא לא היה סוטה ממנו. ר"ח הולך בעקבות פירוש רב הונא בירושלמי ומצטט את דברי אביי בבבלי כ"יש אומרים" של פרשנים מאוחרים. זה מוכיח שבנוסח הבבלי שלו היה חסר הקטע של פירוש אביי.

אביי לא ידע על תקופת שמואל (לא נראה שאביי לא ידע זאת) ועל מחזור השמש הגדול, ומעולם לא יכל לחשוב לפרש כך את הברייתא ולהציע זיהוי של התקופה עם מחזור השמש. המקור של מחזור זה אינו קודם לפרקי דר"א. החכמים שקבעו את הערך החדש של 365.25 ימים לשנת שמש ייחסו זאת לשמואל והם אחראים להכנסת הקטע המכיל את קביעתו לעירובין נו,א. אותם חכמים יצרו את מחזור השמש הגדול והכניסו את הרעיון החדש לקטע בברכות נט,ב. הם בחרו באביי, כי בקטע שקדם (ברכות נט,א בסוף העמוד) הוא מצוטט כמפרש מימרה של רבי יהושע בן לוי.

אלמלא פירוש אביי, הכל יודו שהמונח "החמה בתקופתה" מתייחס לאחת מארבע נקודות התקופה בשנה, ואף אחד לא היה חושב על המחזור הגדול. רס"ג הציע שזה מתייחס לתקופת תמוז כשהשמש מגיעה לשיא חוזקה. הוא בוודאי עשה זאת כדי שיהיה שוויון ל"לבנה בגבורתה", הירח המלא, כשהירח מגיע לשיאו.

בירושלמי המונח "הלבנה בתקופתה" מציין את הירח המלא. בירושלמי ברכות א,א ("רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות אמר רבי חנינא סוף גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות") המונח "גלגל לבנה" משמש רק לכדור המלא של הירח, ורק הירח המלא זורח כשהשמש שוקעת. אך בבבלי בחרו את הביטוי "לבנה בגבורתה", כי לא רצו להשתמש באותו מונח "תקופה" עבור שתי משמעויות שונות, תקופת השמש והירח המלא.





פרקי דרבי אליעזר (פדר"א) - חיבור מדרשי המיוחס לרוב לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס. על פי המחקר זמן חיבורו הוא לאחר עליית האסלאם (אשר אליו פדר"א מתייחס), וככל הנראה במאה השמינית, על רקע עליית בית עבאס והתנועות המשיחיות שפעלו באותה תקופה. מקום חיבורו, מעבר לכך שמדובר באחת מארצות האסלאם, אינו ידוע, אך ישנם רמזים לכך שהתחבר במקום שתחת השפעת המנהג הארץ-ישראלי (ארץ ישראל, מצרים, או המגרב).





בספר "היוצרות" של ע' פליישר עמ' 107-109 מובא 'יוצר' ל'שבת תקופות' של הפייטן אלעזר הקילירי - הקליר (חי בא"י בסוף המאה ה-6 וראשית המאה ה-7). הפיוט מדבר בסגולות מחזור עשרים ושמונה השנים שבו משלימה השמש סיבוב מלא וחוזרת למקום שבו התחיל מהלכה בבריאת העולם. הפייטן מונה את חלוקות המשנה של המחזור לשנים, תקופות, חודשים, שבתות, ימים ושעות. בפיוט נאמר, שלסוף עשרים ושמונה שנות המחזור חוזרת החמה להיות בדיוק במקום שבו היתה בשעה שנבראה בתחילת ליל יום רביעי של בריאת העולם. עדות זו על מחזור זה קודמת כנראה לפרקי דר"א. בפיוט הזה יש הבחנה ברורה בין המחזור של עשרים ושמונה שנה ובין תקופה של רבע שנה. יש ללמוד מהפיוט הזה, שבימיו של הקליר חישבו תקופות לפי חשבון שמואל, שהרי מחזור של עשרים ושמונה שנים אינו אלא לפי חשבון זה. כן יש ללמוד מהפיוט הזה, שכשחישבו תקופות לפי חשבון שמואל, היו בכל מחזור של עשרים ושמונה שנים עשר שנים מעוברות.



תוספות מסכת ראש השנה דף כז עמוד א:

ומה שיסד רבי אלעזר הקליר בגשם של שמיני עצרת כרבי אליעזר, דאמר בתשרי נברא העולם, ובשל פסח יסד כרבי יהושע - אומר רבנו תם דאלו ואלו דברי אלהים חיים, ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן.



שו"ת משאת בנימין (ר' בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק, חי בפולין בין השנים 1550-1620) סימן קא:

כשחל תקופת ניסן בתחילת ליל ד' מברכים ברכת החמה.

לבי מהסס דלפ"ז משמע שאנן סומכין בחשבון התקופות על החשבון דשמואל דאמר אין בין תקופה לתקופה אלא ז' שעות ומחצה ושנת החמה היא שס"ה ימים ורביע. ולדעת זה אתי שפיר שבכל תקופת ניסן שבראש המחזור של כ"ח שנים חוזרת החמה למקומה על נקודה שהתחילה להקיף בעת הבריאה ודבר זה מבואר היטב בפרק הרואה דאמרינן התם הרואה חמה בתקופתה וכו' אומר ברוך עושה מעשה בראשית ואימת הוי אמר אביי כל כ"ח שנין וכו' ומדמוקי אביי הברייתא בכ"ח שנין על כרחך היה סומך בתקופה על חשבון דשמואל. אמנם לדעת רב אדא ולפי חשבונו תחזור החמה לנקודה הראשונה כמו שהיתה בעת הבריאה בכל תקופת ניסן שבראש המחזור הקטן של י"ט שנים ולא כ"ח שנים ודבר זה מבואר היטב בהרמב"ם ז"ל בהלכות קידוש החדש וחשבון זה דרב אדא הוא עיקר שעליו סמכו חכמי התלמוד וגם האידנא אנו סומכין עליו...

ואל יעלה על לבבך לומר מאחר שאנו סומכין על חשבון דרב אדא א"כ היה לנו לברך הברכה הנזכרת בתקופות שבכל ניסן בראש המחזור של י"ט שנה לפי חשבון רב אדא שהרי באותו רגע חוזרין החמה והלבנה כל אחת ואחת על נקודה שלה כאשר היו בעת הבריאה. וי"ל דדוקא לפי חשבון של שמואל מברכין הברכה בכל ראש מחזור של כ"ח שנה דלשמואל איכא תרתי חדא שהחמה חוזרת על נקודתה בכל תקופת ניסן של ראש המחזור כאשר היו בעת הבריאה. ועוד שתקופת ניסן שבראש המחזור נופלת בתחלת ליל ד' כמו שהיה בעת הבריאה שהרי בד' נתלו המאורות בתחילת הלילה. אבל לחשבון דרב אדא אע"פ שהחמה והלבנה בכל תקופת ניסן שבראש המחזור של י"ט שנה חוזרין על נקודתן כמו שהיו בעת הבריאה. מ"מ לא יהיה זה בתחילת ליל ד' לעולם רק באיזה יום או באיזה לילה שיהיה בכל ימי השבוע ולא דמי לזמן הבריאה שאז היו בתחלת ליל ד' על נקודתן ולפיכך אין מקום לברכה זו לעולם לפי חשבון של רב אדא.

ואם תאמר היאך עבדינן תרתי דסתרי אהדדי דלענין הברכה עבדינן כשמואל ולענין חשבון התקופות ועיבור השנים אנו סומכין על חשבון דרב אדא. לאו קושיא היא דהכא נמי לענין חשבון השנים קיימא לן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם ולענין התקופות קי"ל כר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם.

לחשבון רב אדא תקופת ניסן נופלת בתחילת ליל ד' אחת לכמה מאות אלפי שנים.

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה ו:

תני: באחד בתקופת תמוז אין צל לכל בריה, דכתיב: "ואין נסתר מחמתו" (תהלים יט,ז).

מדרש תהלים (בובר) מזמור יט:

"מקצה השמים מוצאו..." - שבאחד בתקופת תמוז אין צל לכל בריה תחתיו.

שמות רבה (וילנא) פרשה טו,ו:

השמש גיבור נקרא, שנאמר (תהילים יט): "ישיש כגיבור לרוץ אורח". בתקופת תמוז מי יוכל לעמוד כנגד השמש, הכל בורחים ממנו, שנאמר (שם): "ואין נסתר מחמתו".

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ח:

כשמש הזה שהוא מאיר בגבורתו בצהרים.

הרי שביום תקופת תמוז בצהריים השמש הוא בתוקפו ובגבורתו, כפירוש רס"ג ורבנו בחיי.

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה א [דף ב טור ב]:

רבי אומר: הלבנה בתקופתה, התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות - זהו בין השמשות. אמר רבי חנינא: סוף גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות.

לפי הבבלי, הברייתא מדברת על הרואה את החמה ואת הלבנה ואת הכוכבים ואת המזלות, וריב"ל מדבר על הרואה את הרקיע. השוואת התוספתא, הבבלי, הירושלמי וויקרא רבה מלמדת, שבירושלמי ובויקרא רבה נשמט בשל הדמיון, וכך יש להגיה בירושלמי, וכעין זה גם בויקרא רבה:

הרואה את החמה בתקופתה ואת הלבנה בתקופתה ו[את הכוכבים במסילותם ואת המזלות בסידורן - אומר: ברוך עושה בראשית. - אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה] את הרקיע בטהרו - אומר: ברוך עושה בראשית. - אמר רבי חונה: הדא דתמר - בימות הגשמים [ו]בלבד לאחר שלשה ימים; הדא היא דכתיב: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר" וגו'.

בירושלמי שלפני ר"ח וכן בכמה כתבי יד ובדפוסים ראשונים של ויקרא רבה אין בברייתא המילים "ואת הרקיע בטהרו", ומזה מוכח שמילים אלו אינן בנוסח הברייתא שבירושלמי. בירושלמי שלפני ר"ח וכן בכמה כתבי יד ובדפוסים ראשונים של ויקרא רבה נשמטו בשל הדמיון המילים: "אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הרקיע בטהרו - אומר: ברוך עושה בראשית".

עוד נראה להגיה: "החמה בתוקפה", וכן: "הלבנה בתוקפה" (מעין הנוסח בבבלי: "לבנה בגבורתה").

תקופת שמואל

אמורא בדור ראשון של אמוראי בבל, תלמידו של ר' יהודה הנשיא וחברו של רב; שמואל היה רופא ותוכן, חי בשנים 257-165 בקירוב.

שיטה זו נתקבלה משום שהיא פשוטה לחישוב, אע"פ שאינה מדויקת.

אורך השנה: ¼365 יום (כחישוב אורך השנה לפי התאריך הלועזי לפני התיקונים שערכו בו (הלוח היוליאני)).

אורך התקופה: 91 יום ½7 שעות

הסטייה לשנה: 11 דקות 14 שניות (674 שניות) (הסטייה נובעת מכך שחישוב אורך השנה אינו מדויק. ואכן המפרשים דנו כיצד שמואל הביא חישוב שיש בו סטייה כה גדולה)

הסטייה בימינו: כ- 15 יום (מובן בערך ע"פ חישוב הסטיות של כ- 1800 שנה, מאז זמנו של שמואל)

תאריכי התקופות:

· תקופת ניסן: 7/8 באפריל

· תקופת תמוז: 7/8 ביולי

· תקופת תשרי: 7 באוקטובר

· תקופת טבת: 6/7 בינואר

תקופת רב אדא

היא החישוב וסוד העיבור שמייחסים לרב אדא מפומבדיתא, חי במאה ה-3, תלמידו של רב. ברייתא דרב אדא הייתה ידועה לרמב"ם, ראה בהלכות קידוש החודש פרק י' הלכה א.

חישב את אורך שנת החמה ע"פ ממוצע של מחזור 19 שנות לבנה עם עיבוריהן, בהסתמך על כך שבמחזור של 19 שנה שנות החמה אמורות להשתוות לשנות הלבנה עם עיבוריהן.

אורך השנה: 365 יום 5 שעות 55 דקות 25.4 שניות בערך (במדויק: 365 יום 5 שעות 997 חלקים (כל חלק הוא 1/1080 משעה) 48 רגעים (כל רגע הוא 1/76 מחלק)).

אורך התקופה: 91 יום 7 שעות 28 דקות 51.3596 שניות בערך

הסטייה לשנה: 6 דקות 39 שניות (399 שניות) (הסטייה נובעת מכך שחשבון המחזור עם עיבור השנים אינו מדויק)

הסטייה בימינו: כ- 5 ימים

תאריכי התקופות:

· תקופת ניסן: 27/28 במרץ

· תקופת תמוז: 26/27 ביוני

· תקופת תשרי: 26/27 בספטמבר

· תקופת טבת: 26/27 בדצמבר

למעשה, כל חשבונות הלוח העברי מבוססים על חשבון רב אדא, רק שני דברים נהוגים ע"פ המסורת לפי חשבון התקופות של שמואל:

1. שאילת גשמים בחו"ל - שישים יום אחרי תקופת תשרי.

2 . ברכת החמה בתקופת ניסן של שנה א' במחזור חמה - אחת ל-28 שנים.

התקופה על פי הרמב"ם

אורך השנה: 365 יום 5 שעות 48 דקות ½49 שניות

אורך התקופה: 91 יום 7 שעות 27 דקות 12.3749 שניות בערך (יש להדגיש כי הרמב"ם עצמו לא דן בחישוב התקופות אלא באורך שנת החמה, וממילא ניתן לחשב את אורך התקופה)

הסטייה לשנה: ½3 שניות

התקופה המדויקת על פי האסטרונומים

אורך השנה: 365 יום 5 שעות 48 דקות 46 שניות

אורכה של כל תקופה שונה, כיוון שמסלולו של כדור הארץ אינו עיגול מדויק, אלא אליפסה, ומהירותו משתנה במשך השנה:

תקופת ניסן: 92 יום 21 שעות

תקופת תמוז: 93 יום 14 שעות

תקופת תשרי: 89 יום 18 שעות

תקופת טבת: 89 יום 1 שעה

תאריכי התקופות: - בכל השנים התאריך זהה (משום שאין שום סטייה):

· תקופת ניסן: 21 במרץ

· תקופת תמוז: 21 ביוני

· תקופת תשרי: 23 בספטמבר

· תקופת טבת: 22 בדצמבר

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ח עמוד א:

"באחד בתשרי ראש השנה לשנים" - ...רבי זירא אמר: לתקופה (לחשבונות השנים והתקופות), ורבי אליעזר היא, דאמר: בתשרי נברא העולם.

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף י עמוד ב:

תניא: רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם... רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם...

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יא עמוד ב:

ואזדו לטעמייהו, דתניא: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש" (בראשית ז). רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה... רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה...

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יב עמוד א:

תנו רבנן: חכמי ישראל מונין למבול (רש"י: מונים את מניין השנים מבריאת העולם) כרבי אליעזר ולתקופה (רש"י: מונים את חשבון התקופות מבריאת העולם) כרבי יהושע. חכמי אומות העולם מונין אף למבול כרבי יהושע.

תוספות רי"ד:

ולתקופה כר' יהושע - לא נתברר לי פתרונו ולא פתרון המורה (רש"י).

רש"י פירש "מונין לשנים", שהכוונה למניין השנים מבריאת העולם. וקשה לפירושו, שהיה לגמרא לומר "מונין לשנים" ולא "מונין למבול". ולכן יש לפרש "מונין למבול", שהכוונה למניין החודשים שנאמרו בפרשת המבול, שהרי בזה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בגמרא שלעיל. ובאה ברייתא זו לומר, ששיטת חכמי ישראל היא, שאע"פ שמניין החודשים שנאמרו בפרשת המבול מתחיל מתשרי כרבי אליעזר, מ"מ מניין השנים והתקופות מתחיל מניסן כרבי יהושע. הרי שבמניין השנים והתקופות מודים חכמי ישראל לחכמי אומות העולם.

מחלוקת חכמי ישראל וחכמי אומות העולם בעניין מניין החודשים שנאמרו בפרשת המבול היא מחלוקת קדומה שהיתה בין הכיתות בישראל בימי בית שני. חכמי אומות העולם שמונים למבול כרבי יהושע הלכו בשיטת ספר היובלים (ספר היובלים מספר את סיפור המבול כסיפור חישוב לוח שנה. לפי ספר זה, המבול כילה את העולם משובש הסדרים והציב את התשתית החישובית ללוח השמש. לספר היובלים עמדה בוטה נגד אותם 'המביטים אל הירח אשר ישחית את הזמנים' (פרק ו)), וחכמי ישראל שחלקו עליהם רצו להרחיק מהספר הזה, אע"פ שלעניין השנים והתקופות חכמי ישראל שווים לו לפי ברייתא זו (הנוצרים קיבלו את הספרים החיצוניים ותרגמו אותם לכמה שפות, בעוד שהיהודים התרחקו מהספרים הללו. חכמי ישראל חלוקים על רבי אליעזר שאמר שבתשרי נברא העולם וחשבון השנים והתקופות מתחיל מתשרי. רבי עקיבא היה תלמידו של רבי אליעזר, ולכן רבי עקיבא אסר לקרוא בספרים החיצוניים (משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א)).



ספר היובלים פרק ה:

(כח) ויאמר ה': יימח כל אשר בחרבה מכל הבהמה עד חית השדה ועוף השמים ועד הרמש הרומש על הארץ. (כט) ויצו את נוח לעשות לו תיבה להנצל ממי המבול. (ל) ויעש נוח תיבה לכל אשר צוהו ביובל השבעה ועשרים בשבוע החמישי בשנה החמישית. (לא) ויבוא אליה בשנה השישית בו, בחודש השני בראש החודש השני. (לב) עד יום ששה עשר בו בא הוא וכל אשר הבאנו לו אל התיבה, ויסגר ה' בעדו מחוץ ביום שבעה עשר בערב.
(לג) וה' פתח שבע ארובות שמים להמטיר מים מן השמים על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. (לד) וגם מעינות התהום העלו מים עד כי מלא כל העולם מים. (לה) ויגברו המים על הארץ חמש עשרה אמה מלמעלה, גברו המים על כל ההרים הגבהים. (לו) ותרום התיבה מעל הארץ ותלך על פני המים. לז) ויהיו המים על פני הארץ חמשה חודשים חמישים ומאת יום. (לח) ותלך ותנח על ראש הלובָר אחר הרי אררט. (לט) ובחודש הרביעי נסכרו מעינות תהום רבה וארובות השמים נכלאו. (מ) ובראש החודש השביעי נבקעו כל מעינות תהומות הארץ וזרם המים החל לרדת אל תחתית התהום. (מא) ובראש החודש העשירי נראו ראשי ההרים. (מב) ובראש החודש הראשון נראתה האדמה, וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב בשבוע החמישי בשנה השביעית בו. (מג) ובשבעה עשר יום לחודש השני יבשה הארץ. (מד) ובשבעה ועשרים יום הסיר את מכסה התיבה וישלח מתוכה את חית הארץ ועוף השמים והרמש.

ספר היובלים פרק ו:

(לה) וראשי חודשי הראשון הרביעי השביעי והעשירי המה ימי הזיכרון וימי חג בארבע תקופות השנה. (לו) כתובים וחקוקים המה לעדות מימים ימימה. (לז) וישם אותם נוח לו למועדים לדורות עולם להיות לו בהם חג זיכרון.

(לח) בראש החודש הראשון נאמר אליו לעשות את התיבה ובו יבשה הארץ ויפתח וירא את הארץ.
(לט) בראש החודש הרביעי נכלא פי מעינות התהום בארץ.

(מ) ובראש החודש השביעי נבקעו כל מעינות תהום רבה והמים החלו לרדת אל קרבנה.

(מא) ובראש החודש העשירי נראו ראשי ההרים ונוח היה שמח.

(מב) לכן עשה אותו לו למועדי זיכרון לעולם וככה יסדו. (מג) ונחרתו על לוחות השמים שלושה עשר שבועות לכל אחד ואחד, מן האחד ועד השני בוא יבוא זכרונם. (מד) מן הראשון עד השני מן השני עד השלישי מן השלישי עד הרביעי. (מה) וכל הימים אשר נועדו הם שתים וחמישים שבתות ימים עד מלאת שנה תמימה. (מו) ככה חרות וחקוק על לוחות השמים חוק שנה בשנה ולא יעבור.

(מז) ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים על פי המספר הזה ארבעה ושישים יום ושלוש מאות יום. (מח) והיה שנה תמימה, ומספר מפקד ימי השנה ומועדיה לא ישחת. (מט) כי הכל בוא יבוא בה כפי אשר הועד עליו, ולא יעברו כל יום ולא יחללו כל מועד. (נ) והיה כי יעברו ולא ישמרו אותם כמצותיו, ישחיתו בפעם אחת כל עת וזמן, השנים תעתקנה ממקומן. (נא) ויעבטון אורחות סדרם, וכל בני ישראל ישכחו את דרך השנים ולא ימצאו עוד. (נב) ויזנחו את ראש החודש וזמנו, ואת השבתות, והעוו את כל דרכי השנים. (נג) כי ידעתי את הדבר, וכהיום הזה אגידהו לך ולא אל בינתי אשען, כי כן כתוב לפני על הספר ועל לוחות השמים, מיוסדות חלוקת הימים. (נד) ולא ישכחו את מועדי הברית, ולא ילכו במועדי הגויים לפי תעתועיהם ולפי דעתם.

(נה) והיו אנשים אשר יביטו יראו בירח, הוא המשחית את הזמנים, ויקדים עשרת ימים בכל שנה ושנה. נו) ולכן ישחיתו את השנים בימים הבאים, ועשו יום שוא ליום העדות, ויום בלתי טהור ליום המועד. (נז) וכל איש לא יבדיל בין ימי קודש ובין ימי חול, כי יתעו בחודשים ובשבתות ובמועדים ובשנות היובל. (נח) לכן הנני מצווך ומעיד בך למען תעיד בם. (נט) כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר, למען יספרו בשנה רק שלוש מאות יום ושישים יום וארבעה ימים. (ס) ועל כן יתעו בראש החודש ובשבת ובחג ובמועד, ואכלו תמיד את הדם בבשר.


רחל אליאור:

לדברי כוהני בית צדוק ואנשי בריתם במקדש נהג לוח שבתות שמשי קבוע, מחושב וידוע מראש בן 364 ימים, שנודע מפי המלאכים לחנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, (בראשית ה, כא-כד; היובלים ד, טז-כה) ונקשר במאורעות שונים במסורת ספר בראשית וספר היובלים. לוח זה החל ביום הראשון בחודש הראשון (שמות יב, ב), שחל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, החל בא' בניסן, יום השוויון של האביב. השנה החלה ביום בריאת המאורות, בחודש הראשון הוא חודש האביב.

ספר מהלך מאורות השמים, המצוי בספר חנוך הראשון שנמצא במגילות מדבר יהודה, המספר על קבלת הלוח מידי המלאכים (פרקים עב-פב),  וספר היובלים המספר את סיפור המבול כסיפור חישוב לוח שנה (פרק ו), מלמדים שהשנה התחלקה לארבעה רבעים שווים, בני תשעים ואחד יום כל אחד. היום הפותח של כל רבעון נקרא יום זיכרון. ראשיתה כאמור הייתה ביום רביעי, יום בריאת המאורות, יום זיכרון בראשון בחודש הראשון. כל אחד מארבעת הרבעונים, המקבילים לארבע עונות השנה, החל אף הוא תמיד ביום רביעי: א' בניסן, יום השוויון של האביב; א' תמוז, היום הארוך בשנה;  א' בתשרי, יום השוויון של הסתיו; ו-א' בטבת, היום הקצר בשנה. כל אחד מהרבעונים שהחלו ביום רביעי הראשון לחודש, שנקרא כאמור יום זיכרון,  מנה 13 שבתות מתוארכות ונמשך במשך 13 שבועות חופפים.

כל חודש מנה 30 יום ומדי חודש שלישי ברבעון, שהסתיים תמיד ביום שלישי, הוסיפו יום נוסף, שנקרא "יום פגוע", ה-31 בחודש, הוא היום ה-91 ברבעון.  פעם בשבע שנים, בשנת השמיטה,  הוסיפו ככל הנראה שבוע לא ספור, כדי להשלים את היום החסר לשנה שמשית בת 365 ימים ורבע שמספר ימיה היה ידוע היטב בעת העתיקה ונזכר בספר חנוך השני, ואולי הוסיפו שבועיים מדי עשרים ושמונה שנים כדי להשלים את רבע היום החסר. הסיבה לבחירה בלוח שבתות שמשי של 364 ימים ולא של 365 ימים ורבע, כנדרש על פי החישוב האסטרונומי, הייתה נעוצה בעובדה שהלוח הכוהני היה לוח שבתות קבוע וידוע מראש שהתבסס על חלוקה שביעונית שווה  וסימטרית של ימי השנה וארבע תקופותיה . הלוח היה שביעוני-רביעוני סימטרי וחופף שהתחלק לחמישים ושתיים שבתות בשנה, כמפורט במגילת תהילים בנוסח קומראן מן המערה האחת -עשרה,  והתחלק לארבע תקופות שוות בנות 91 יום כמפורט בספרי חנוך והיובלים.

מאיר בר-אילן:

במהלך הדורות ניסו חכמים בתרבויות שונות להגדיר את אורכה של השנה בימים, אורך שהשתנה ונעשה מדויק יותר עם התקדמות הזמן. מגמת השיפור בדיוק ניכרת בסידרת המספרים הבאה המתארת את הישגי המדע לקבוע את אורכה של השנה, מספרים המסודרים בסדר כרונולוגי: 360, 364, 365, 365.25, 365.2422. כלומר, במהלך השנים הלך הדיוק וגדל (וההפרש בין המספר הישן לחדש הלך וקטן).

שתי שיטות שונות לחישוב אורכה של שנת החמה. בספר חנוך א' מובא המספר 364, בעוד שבספרות חז"ל מובא המספר 365. ובספר חנוך ב' ו,יא; ו,כא, ספר שלא נתגלה בקומראן, כמו גם בפרקי דר' אליעזר, מובא המספר 365 ורבע. המספר 365 (או: שס"ה), מופיע לא מעט בדברי התנאים, כגון: ספרא בהר ד; תוספתא נזיר א,ג; כריתות ו ע"א ועוד. המידה 365.25 היא השנה היוליאנית, שנתקבלה כנכונה בשנת 46 לפני הספירה, ובמסורת היהודית היא קרויה על שמו של שמואל, אמורא בבלי בן המאה השלישית לספירה (ערובין נו ע"א). ואכן, מבלי להיכנס לסבך הבעיות הכרוכות בחנוך ב', יש לומר כי קיימת הסכמה כללית ביחס לאיחורו בזמן של חנוך ב' ביחס לחנוך א', ואין צריך לומר שמסורת חז"ל מאוחרת מהפרקים האסטרונומיים בחנוך המושפעים מאסטרונומיה בבלית.

מתי נברא העולם?

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כז עמוד א:

אמר רב שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון", כמאן? - כרבי אליעזר, דאמר: בתשרי נברא העולם.

תוספות מסכת ראש השנה דף כז עמוד א:

כמאן מצלינן זה היום תחלת מעשיך - תימה הא קי"ל כרבי יהושע כדאמרינן בפ"ק (דף יב.) לתקופה כר' יהושע.

חידושי הרשב"א מסכת ראש השנה דף כז עמוד א:

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. ואיכא למידק, דהא קיימא לן כר' יהושע, כדאמרינן בפ"ק (יב,א) לתקופה כר' יהושע.

חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כז עמוד א:

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו'. קשיא להו לרבנן ז"ל (כן הקשו תוספות), דהא קיי"ל כר' יהושע, כדאמרינן (לעיל יב,א) לתקופה כר' יהושע. ...אלא מנהגא דאמרינן זה היום כר' אליעזר היא, וכדהוו נוהגין בימי חכמי התלמוד, וכדמוכח סוגיין כר' אליעזר, ואע"ג דתניא בפ"ק לתקופה כר' יהושע, סברי אמוראי הכא דליתא לההיא מתניתא, אלא הלכתא כרב דתקין בתקיעתא דידיה כר' אליעזר (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג), דרב תנא הוא ופליג.

ברכות הראייה

הפרק התשיעי במשנה מסכת ברכות מפרט סדרה של ברכות ראייה (במתכונת "הרואה... אומר" או "על... אומר"). במשנה א מובאות שתי ברכות על מקומות: "מקום שנעשו בו ניסים לישראל" ו"מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה". ברישא של משנה ב מובאות שתי ברכות אחרות על תופעות טבע, המוסבות לשתי קבוצות של חמישה פרטים כל אחת. הראשונה מונה רשימת אירועים, וברכתה "ברוך שכוחו מלא את העולם", ואילו השנייה היא רשימת אובייקטים, וברכתה "ברוך עושה בראשית". לזה מוסיף ר' יהודה ברכה מיוחדת על הים הגדול.

אפשר שלשון הבינוני ("עושה בראשית", "כוחו מלא עולם") מכוונת להיותו של הטבע גילוי של הבריאה וכוח ה' בכל זמן, שלא כברכות על נִיסי העבר ("שעשה ניסים", "שעקר ע"ז") במשנה א. אמנם, במשנה ב, כנגד "עושה בראשית" מופיע בדברי ר' יהודה "שעשה את הים הגדול".

בתוספתא פרק ו הלכות ב-ו: הרואה ע"ז... הרואה אוכלוסין... הרואה את הכושי... את הקיטע... הרואה בני אדם נאין ואילנות נאות... הרואה את הקשת בענן... היה מהלך בדרך בין הקברות... הרואה את החמה... הרואה את הים...

ברוך עושה בראשית

נוסח הברכה בכתבי יד של המשנה, בתוספתא, בבבלי ובירושלמי: "ברוך עושה בראשית", ולא "ברוך עושה מעשה בראשית".