Machon Shilo

תרמו למכון שילה

סכום:

Easy Joomla Paypal Payment / Donations Module

RSS Feed

feed-image Feed Entries

ראש השנה: יום אחד או יומיים?

דירוג

מאמר בנושא ההיסטוריה של וקיום מצוות ראש השנה, וכיצד היום טוב שונה ע"י רבני הגלות מיום אחד בארץ ליומיים

הורד כאן

קטניות מן התורה מנין?

דירוג
הכל יודעים שהאשכנזים לא צורכים קטניות בפסח, אך אין הכל יודעים מדוע. ואין להתפלא על כך - גם האשכנזים לא יודעים.

ראשית יש לציין שהכל מודים, לכאורה, שאין בקטניות משום חמץ. המשנה (פסחים ב, ה) קובעת במפורש כי רק מיני דגן מסויימים מחמיצים, ובתלמוד (בבלי פסחים לה, א) מבואר שקטניות דוגמת אורז ודוחן אינם בכלל זה. וכך סיכם הרמב"ם: "אֵין אָסוּר מִשּׁוּם חָמֵץ בְּפֶּסַח אֵלָא חֲמֵשֶׁת מִינֵי הַדָּגָן בִּלְבָד, וְהֵם שְׁנֵי מִינֵי הַחִטִּים, שֶׁהֵן הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, וּשְׁלֹשֶׁת מִינֵי הַשְּׂעוֹרִים, שֶׁהֵן הַשְּׂעוֹרָה וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן. אֲבָל הַקִּטְנִיוֹת, כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וּפוֹלִים וַעֲדָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם חָמֵץ; אֵלָא אַפִלּוּ לָשׁ קֶמַח אֹרֶז וְכַיּוֹצֶא בּוֹ בְּרוֹתְחִין וְכִסָּהוּ בִּבְגָדִים עַד שֶׁנִּתְפַּח כְּמוֹ בָּצֵק שֶׁהִחְמִיץ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה - שְׁאֵין זֶה חִמּוּץ, אֵלָא סֵרָחוֹן" (הל' חמץ ומצה ה, א).

מקובל לחשוב שמנהג אי-אכילת קטניות בפסח נובע מן החשש שקטניות יתחלפו במיני דגן, במיוחד אם נטחנו ונעשו קמח. אחרים טוענים שפעם היו מאחסנים קטניות באותם השקים ששימשו קודם לכן לחיטה ולשעורה, ומתוך כך חששו שמא גרעיני תבואה אחדים יתערבו בקטניות.

העובדות ההיסטוריות

אך המקורות מלמדים שלא כך הם פני הדברים. ב'ספר מצוות קטן' שחובר בידי ר' יצחק מקורבייל מצרפת במאה הי"ג כתוב: "ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומה ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה" (סי' רכב בהגהת רבינו פרץ). אין להבין דברים אלא על פי ההלכה הקובעת שאסור לבשל קמח במים בפסח שמא יחמיץ, אך מותר להשליך את הקמח לתוך מים רותחים ובלבד שירתיח את המים יפה יפה "מִפְּנֵי שְׁהוּא מִתְבַּשֵּׁל מִיָּד קֹדֶם שֶׁיַּחְמִיץ" (רמב"ם שם הל' ג). דברים זהים מובאים ב'אור זרוע' (ח"ב סי' רנו) בשם ר' שמואל מפלייש הצרפתי: "וכן הקטנית מנהג להחמיר שלא לאכלם כי אם כשנתבשלו במים רותחים". הרי שמדובר בחשש חימוץ כבמיני דגן.

וכך אנו למדים 'ספר המנהגות' לרבינו אשר מלונֵיל (עיר בפרובנס, בדרום צרפת). ספרו לא הגיע לידינו בשלמות, אך דבריו הובאו בפירוש רבינו מנוח לרמב"ם: "כתוב בספר המנהגות - 'ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין'. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם שום חימוץ, אלא מפני שאין צריך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב 'ושמחת בחגך' ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות. ואין ספק שאם רצה לאכול זרעונים בפסח... מותר... ואין בזה חשש איסור כלל, ואע"פ שנהגו, דהא אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (ד, א): 'כל דבר שמותר וטועה בו באיסור, נשאל ומתירין לו'".

קטע זה מוסיף לנו שתי ידיעות חשובות: א) ההימנעות מלאכול קטניות נבעה מחשש חימוץ. ב) היות ועמדה זו מנוגדת להלכה, הציע רבינו מנוח הסבר אחר: תבשיל של קטניות אינו מאכל חשוב ולכן אינו ראוי למועדים.

ישנם שני מקורות נוספים המסירים כל ספק בדבר פשר מנהג תמוה זה. על דברי התלמוד (פסחים שם) שאורז ודוחן אינם מחמיצים, כותב מהר"ם חלאווה, תלמיד הרשב"א: "וחכמי הצרפתים אמרו, מדלא ממעט אלא הני שבאין לידי סרחון [ולא חימוץ], שמע מינה דשאר מינין אסורין. וכלל נתנו לדבריהם: כל שנתפח בבישולו אסור לבשלו בפסח, דקצת חמץ יש בו". כאן מפורש שבקטניות מבושלות יש משום חמץ מדרגה משנית. וכיוצא בזה כתב שם הריטב"א.

נעמוד כאן על שתי מסקנות העולות מתוך המקורות הנ"ל: א) המכנה המשותף של כל המחברים שהזכירו מנהג זה בולט לעין - כולם נמנו על חכמי צרפת. ברור, איפוא, שהמנהג הוא צרפתי ביסודו. ב) האיזכור הקדום ביותר של המנהג הוא הציטוט הנ"ל מדברי ר' אשר מלונֵיל. ר' אשר נפטר סביבות שנת 1215 לספה"נ. מכאן שמנהג זה היה נפוץ בפרובנס כבר בתחילת המאה הי"ג. הספרות ההלכתית שנכתבה בצרפת במאה הי"ב אינה יודעת דבר על מנהג זה. אדרבה, בספרים שחיברו תלמידי רש"י בצפון צרפת אנו מוצאים היתר מפורש לבשל קטניות בפסח (ראה 'סידור רש"י סי' שצז, 'הפרדס' עמ' מו-מז). וכך עולה מדברי ר' זרחיה הלוי, 'בעל המאור', בסוף מסכת פסחים , אשר פעל בדרום צרפת לקראת סוף המאה הי"ב. ניתן, איפוא, לקבוע כי מנהג זה החל מתפשט בסוף המאה הי"ב.

יחס החכמים למנהג

כיצד התייחסו חכמי צרפת למנהג? היו שראו בטענת החימוץ דבר שאינו מתקבל על הדעת, אבל מאידך לא רצו לבטל את המנהג, ועל כן הציעו נימוקים חלופיים, וכלשונו של רבינו פרץ בסמ"ק: "לכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא, אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא... וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים". גם רבינו מנוח הלך בדרך זו והציע נימוק חדש כנ"ל.

לעומתם, רבים מחכמי צרפת ביטלו מנהג זה מכל וכל וראו בו טעות גסה, וכפי שכתוב בסמ"ק: "וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל [מפריס] היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים". הר"ש מפלייש העיד שרבו רבינו יהודה מפריס היה אוכלם, ואף קבע באומץ: "בעיני הדברים נכונים [שאין כל חשש בקטניות] והמנהג שנהגו אבותינו מחמת טעות...". גם רבינו ירוחם, מגדולי חכמי פרובנס, כתב: "אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח - מנהג שטות הוא..." (נ"ה ח"ג מא, א).

ומה בקשר ליהדות אשכנז (גרמניה)? לא רק שאין חכמי אשכנז באותה תקופה אוסרים את הקטניות אלא שיצאו מגדרם כדי להדגיש שאכילתם מותרת. הרא"ש כותב בפשטות שמותר לבשל כל סוגי הקטניות (פסחים ב, יב). בנו ר' יעקב בעל הטורים פסק נחרצות (או"ח תנג): "ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן. וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן". חכמים אלה, אשכנזים בכל רמ"ח איבריהם, נהגו לציין בכל מקום את מנהג ארץ אשכנז. שתיקתם כאן רועמת. המסקנה היא אחת: מנהג זה לא היה רווח באשכנז במאה הי"ד.

הצעה חדשה למקור המנהג

עלה בידינו שמנהג ההימנעות מאכילת קטניות בפסח בא לעולם מתוך דעה מוטעית שיש בקטניות משום חימוץ. השאלה עולה מאליה: כיצד צמח מנהג כזה המנוגד בתכלית לדברי חכמים?

עלינו לשים לב כי בתורה שבכתב המושגים 'חמץ' ו'מחמצת' אינם מוגדרים. את ההגדרות המוכרות לנו אנו שואבים מתוך התורה שבעל פה. משום כך הקראים התלבטו בשאלה זו. היו וישנם גם היום קראים רבים הטוענים שכל מאכל העובר תהליך של תסיסה נחשב חמץ, ולשיטתם חומץ ויוגורט בכלל זה. גם ידוע שאכן אפשר להתסיס סוגי קטניות שונים, ושאלה נתפחים, כאמור, תוך כדי בישול בדומה לגרעיני דגן.

יתכן שלפנינו הגדרה 'הלכתית' של חמץ (או ליתר דיוק 'מחמצת') שמקורה בקראות, לפיה כל דבר שנתפח ו/או תוסס נאסר בפסח. אין לדעת כיצד התאזרחה דעה כזו בקרב יהודים מן השורה, אך אין לפסול אפשרות כזאת על הסף. ידועים לנו כמה וכמה מנהגים והלכות אשר מקורם בקראות שנתקבלו אצל יהודים נורמטיביים ואף נכנסו לספרות הרבנית. יעידו על כך דברי הרמב"ם אלה: "וְכֵן זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצַת מְקוֹמוֹת, וְתִמְצָא תְּשׁוּבוֹת לְמִקְצַת גְּאוֹנִים, שֶׁיּוֹלֶדֶת זָכָר לֹא תְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָהּ עַד סוֹף אַרְבָּעִים, וְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה אַחַר שְׁמוֹנִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם אֵלָא בְּתוֹךְ הַשִּׁבְעָה - אֵין זֶה מִנְהָג, אֵלָא טָעוּת הִיא בְּאוֹתָן הַתְּשׁוּבוֹת. וְדֶרֶךְ מִינוּת בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת, וּמִן הַצַּדּוּקִיִּין לָמְדוּ דָּבָר זֶה".











הלכות חנוכה

דירוג
Hannukah: What & Why Do We Celebrate?

משנה תורה לרמב"ם — הלכות חנוכה פרק ג
א. בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו
ידם בממונם, ובבנותיהם; ונכנסו להיכל, ופרצו בצות, וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאוד מפניהם,
ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותיו פרנו, והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים,
והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה--עד
החורבן השני.
ב. וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן
טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים--עד
שכתשו זיתים, והוציאו שמן טהור.
ג. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו,
ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות. וימים אלו, הן
הנקראין חנוכה.

טור או"ח סי' תרע
הלכות חנוכה:
מאי חנוכה? דתניא בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית שכשנכנסו
גויים בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד
של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו בו
שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה – פי' לומר בהן הלל ולהודות לומר בו על הנסים
בהודאה.
אבל מותרין הן בעשיית המלאכה ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן: וגם
אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום אין להקל להן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה
רשאי להתירם בפניהם וקראום חנוכה 'חנו בכ"ה'.

מגילת תענית משנה כג, והפירוש (גמרא) — וספר חשמונאים
מ ש נ ה: ע ש ר י ם ו ח מ ש ה ב כ ס ל ו—ב ע ש ר י ן ו ח מ ש ה ב י ה ח נ כ ת א ת מ נ י א י ו מ י ן ד י ל א
ל מ ס פ ד ב ה ו ן .

ג מ ר א
א. שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא
פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא. ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ו נ ע ש ה ב ו נ ס
והדליקו ממנו שמנה ימים. לשנה אחרת קבעום שמנה ימים טובים (בבלי שבת כא, ב).
ב. ומה ראו לעשות חנכה שמנה ימים? והלא חנכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים ... וכן מצינו
בחנכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא שבעת ימים שנאמר כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְהֶחָג, שִׁבְעַת יָמִים
(דבה"י ב, ז, ט). מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים? אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את
המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת, ו ה י ו מ ת ע ס ק י ם ב ו ש מ ו נ ה י מ י ם.
ג. חנכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה ואמרו בה הלל
והודאה.

ד. ו מ ה ר א ו ל ה ד ל י ק א ת ה נ ר ו ת? לפי שנכנסו יונים בהיכל (וטמאו כל הכלים) וכשגברה יד בית חשמונאי
לא היה במה להדליק. שנכנסו בני חשמונאי להיכל, הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והדליקו בהם את
הנרות (בטהרה).
ה. ו מ ה ר א ו ל ג מ ו ר ב ה ם א ת ה ה ל ל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם
מקדימין לפניו בהלל ובשבח. וכך הוא אומר בספר עזרא: וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדתֹ לַיהוָה, כִּי טוֹב--כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,
עַל-יִשְׂרָאֵל; וְכָל-הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַיהוָה, עַל הוּסַד בֵּית-יְהוָה (עזרא ג, יא). ואומר: לַיהוָה הַיְשׁוּעָה;
עַל-עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה (תהילים ג, ט). להקדוש ברוך הוא לעשות נסים ונפלאות, ולנו להללו ולברכו, שנאמר עַל-עַמְּךָ
בִרְכָתֶךָ סֶּלָה.
ו. מצות נר חנכה – נר אחד לכל בית. והמהדרין – נר אחד לכל נפש. והמהדרין מן המהדרין – מוסיפין נר לכל נפש
ונפש לכל לילה. בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים יום
ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. שני זקנים היו בצידן אחד עשה כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית
הלל זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו זה אומר כפרי החג וזה אומר מעלין בקדש ואין מורידין.
ז. מצות הדלקתה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק. ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ואם היה דר
בעליה מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ואם מתירא מן הגויים מניחה על פתח ביתו מבפנים. ובשעת הסכנה
מניחה על שלחנו ודיו.
ספר חשמונאים ב, א, יח; י, ה
בהיותנו נכונים לעשות בחודש כסלו בחמשה ועשרים בו את חג טהרת המקדש, ראינו להודיעכם למען תעשו גם
אתם ח ג ה ס ו כ ו ת ....
ו י ח ו ג ו א ת ש מ ו נ ת ה י מ י ם ב ש מ ח ה כ ח ג ה ס ו כ ו ת , ב ז כ ר ם א ת ר ע ו ת ם ל פ נ י ז מ ן מ ה ב ח ג
ה ס ו כ ו ת בהרים ובמערות כחיות השדה.

תלמוד בבלי ערכין י, א- ב
מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא?
דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא! לא איקרי מועד. ראש
חודש דאיקרי מועד לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם, כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג; לילה
המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה (ישעיהו ל, כט).
ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא! משום דר' אבהו, דאמר רבי אבהו, אמרו
מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן:
אפשר, מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני?
והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר! משום ניסא.
פורים דאיכא ניסא לימא! אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר
יצחק: והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן הלל! כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו
כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתה זו היא
הלילא. רבא אמר: בשלמא התם, הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, הכא הללו עבדי ה' - ולא עבדי אחשורוש?
אכתי עבדי אחשורוש אנן. ולר"נ דאמר: קרייתה זו היא הלילא, התניא: משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות
לומר שירה! כיון שגלו חזרו להיתירן הראשון.

תלמוד בבלי שבת כא, ב
מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו
יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של
שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.