Machon Shilo

תרמו למכון שילה

סכום:

Easy Joomla Paypal Payment / Donations Module

קטניות מן התורה מנין?

דירוג
חלשמעולה 
הכל יודעים שהאשכנזים לא צורכים קטניות בפסח, אך אין הכל יודעים מדוע. ואין להתפלא על כך - גם האשכנזים לא יודעים.

ראשית יש לציין שהכל מודים, לכאורה, שאין בקטניות משום חמץ. המשנה (פסחים ב, ה) קובעת במפורש כי רק מיני דגן מסויימים מחמיצים, ובתלמוד (בבלי פסחים לה, א) מבואר שקטניות דוגמת אורז ודוחן אינם בכלל זה. וכך סיכם הרמב"ם: "אֵין אָסוּר מִשּׁוּם חָמֵץ בְּפֶּסַח אֵלָא חֲמֵשֶׁת מִינֵי הַדָּגָן בִּלְבָד, וְהֵם שְׁנֵי מִינֵי הַחִטִּים, שֶׁהֵן הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, וּשְׁלֹשֶׁת מִינֵי הַשְּׂעוֹרִים, שֶׁהֵן הַשְּׂעוֹרָה וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן. אֲבָל הַקִּטְנִיוֹת, כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וּפוֹלִים וַעֲדָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם חָמֵץ; אֵלָא אַפִלּוּ לָשׁ קֶמַח אֹרֶז וְכַיּוֹצֶא בּוֹ בְּרוֹתְחִין וְכִסָּהוּ בִּבְגָדִים עַד שֶׁנִּתְפַּח כְּמוֹ בָּצֵק שֶׁהִחְמִיץ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה - שְׁאֵין זֶה חִמּוּץ, אֵלָא סֵרָחוֹן" (הל' חמץ ומצה ה, א).

מקובל לחשוב שמנהג אי-אכילת קטניות בפסח נובע מן החשש שקטניות יתחלפו במיני דגן, במיוחד אם נטחנו ונעשו קמח. אחרים טוענים שפעם היו מאחסנים קטניות באותם השקים ששימשו קודם לכן לחיטה ולשעורה, ומתוך כך חששו שמא גרעיני תבואה אחדים יתערבו בקטניות.

העובדות ההיסטוריות

אך המקורות מלמדים שלא כך הם פני הדברים. ב'ספר מצוות קטן' שחובר בידי ר' יצחק מקורבייל מצרפת במאה הי"ג כתוב: "ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומה ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה" (סי' רכב בהגהת רבינו פרץ). אין להבין דברים אלא על פי ההלכה הקובעת שאסור לבשל קמח במים בפסח שמא יחמיץ, אך מותר להשליך את הקמח לתוך מים רותחים ובלבד שירתיח את המים יפה יפה "מִפְּנֵי שְׁהוּא מִתְבַּשֵּׁל מִיָּד קֹדֶם שֶׁיַּחְמִיץ" (רמב"ם שם הל' ג). דברים זהים מובאים ב'אור זרוע' (ח"ב סי' רנו) בשם ר' שמואל מפלייש הצרפתי: "וכן הקטנית מנהג להחמיר שלא לאכלם כי אם כשנתבשלו במים רותחים". הרי שמדובר בחשש חימוץ כבמיני דגן.

וכך אנו למדים 'ספר המנהגות' לרבינו אשר מלונֵיל (עיר בפרובנס, בדרום צרפת). ספרו לא הגיע לידינו בשלמות, אך דבריו הובאו בפירוש רבינו מנוח לרמב"ם: "כתוב בספר המנהגות - 'ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין'. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם שום חימוץ, אלא מפני שאין צריך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב 'ושמחת בחגך' ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות. ואין ספק שאם רצה לאכול זרעונים בפסח... מותר... ואין בזה חשש איסור כלל, ואע"פ שנהגו, דהא אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (ד, א): 'כל דבר שמותר וטועה בו באיסור, נשאל ומתירין לו'".

קטע זה מוסיף לנו שתי ידיעות חשובות: א) ההימנעות מלאכול קטניות נבעה מחשש חימוץ. ב) היות ועמדה זו מנוגדת להלכה, הציע רבינו מנוח הסבר אחר: תבשיל של קטניות אינו מאכל חשוב ולכן אינו ראוי למועדים.

ישנם שני מקורות נוספים המסירים כל ספק בדבר פשר מנהג תמוה זה. על דברי התלמוד (פסחים שם) שאורז ודוחן אינם מחמיצים, כותב מהר"ם חלאווה, תלמיד הרשב"א: "וחכמי הצרפתים אמרו, מדלא ממעט אלא הני שבאין לידי סרחון [ולא חימוץ], שמע מינה דשאר מינין אסורין. וכלל נתנו לדבריהם: כל שנתפח בבישולו אסור לבשלו בפסח, דקצת חמץ יש בו". כאן מפורש שבקטניות מבושלות יש משום חמץ מדרגה משנית. וכיוצא בזה כתב שם הריטב"א.

נעמוד כאן על שתי מסקנות העולות מתוך המקורות הנ"ל: א) המכנה המשותף של כל המחברים שהזכירו מנהג זה בולט לעין - כולם נמנו על חכמי צרפת. ברור, איפוא, שהמנהג הוא צרפתי ביסודו. ב) האיזכור הקדום ביותר של המנהג הוא הציטוט הנ"ל מדברי ר' אשר מלונֵיל. ר' אשר נפטר סביבות שנת 1215 לספה"נ. מכאן שמנהג זה היה נפוץ בפרובנס כבר בתחילת המאה הי"ג. הספרות ההלכתית שנכתבה בצרפת במאה הי"ב אינה יודעת דבר על מנהג זה. אדרבה, בספרים שחיברו תלמידי רש"י בצפון צרפת אנו מוצאים היתר מפורש לבשל קטניות בפסח (ראה 'סידור רש"י סי' שצז, 'הפרדס' עמ' מו-מז). וכך עולה מדברי ר' זרחיה הלוי, 'בעל המאור', בסוף מסכת פסחים , אשר פעל בדרום צרפת לקראת סוף המאה הי"ב. ניתן, איפוא, לקבוע כי מנהג זה החל מתפשט בסוף המאה הי"ב.

יחס החכמים למנהג

כיצד התייחסו חכמי צרפת למנהג? היו שראו בטענת החימוץ דבר שאינו מתקבל על הדעת, אבל מאידך לא רצו לבטל את המנהג, ועל כן הציעו נימוקים חלופיים, וכלשונו של רבינו פרץ בסמ"ק: "לכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא, אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא... וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים". גם רבינו מנוח הלך בדרך זו והציע נימוק חדש כנ"ל.

לעומתם, רבים מחכמי צרפת ביטלו מנהג זה מכל וכל וראו בו טעות גסה, וכפי שכתוב בסמ"ק: "וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל [מפריס] היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים". הר"ש מפלייש העיד שרבו רבינו יהודה מפריס היה אוכלם, ואף קבע באומץ: "בעיני הדברים נכונים [שאין כל חשש בקטניות] והמנהג שנהגו אבותינו מחמת טעות...". גם רבינו ירוחם, מגדולי חכמי פרובנס, כתב: "אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח - מנהג שטות הוא..." (נ"ה ח"ג מא, א).

ומה בקשר ליהדות אשכנז (גרמניה)? לא רק שאין חכמי אשכנז באותה תקופה אוסרים את הקטניות אלא שיצאו מגדרם כדי להדגיש שאכילתם מותרת. הרא"ש כותב בפשטות שמותר לבשל כל סוגי הקטניות (פסחים ב, יב). בנו ר' יעקב בעל הטורים פסק נחרצות (או"ח תנג): "ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן. וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן". חכמים אלה, אשכנזים בכל רמ"ח איבריהם, נהגו לציין בכל מקום את מנהג ארץ אשכנז. שתיקתם כאן רועמת. המסקנה היא אחת: מנהג זה לא היה רווח באשכנז במאה הי"ד.

הצעה חדשה למקור המנהג

עלה בידינו שמנהג ההימנעות מאכילת קטניות בפסח בא לעולם מתוך דעה מוטעית שיש בקטניות משום חימוץ. השאלה עולה מאליה: כיצד צמח מנהג כזה המנוגד בתכלית לדברי חכמים?

עלינו לשים לב כי בתורה שבכתב המושגים 'חמץ' ו'מחמצת' אינם מוגדרים. את ההגדרות המוכרות לנו אנו שואבים מתוך התורה שבעל פה. משום כך הקראים התלבטו בשאלה זו. היו וישנם גם היום קראים רבים הטוענים שכל מאכל העובר תהליך של תסיסה נחשב חמץ, ולשיטתם חומץ ויוגורט בכלל זה. גם ידוע שאכן אפשר להתסיס סוגי קטניות שונים, ושאלה נתפחים, כאמור, תוך כדי בישול בדומה לגרעיני דגן.

יתכן שלפנינו הגדרה 'הלכתית' של חמץ (או ליתר דיוק 'מחמצת') שמקורה בקראות, לפיה כל דבר שנתפח ו/או תוסס נאסר בפסח. אין לדעת כיצד התאזרחה דעה כזו בקרב יהודים מן השורה, אך אין לפסול אפשרות כזאת על הסף. ידועים לנו כמה וכמה מנהגים והלכות אשר מקורם בקראות שנתקבלו אצל יהודים נורמטיביים ואף נכנסו לספרות הרבנית. יעידו על כך דברי הרמב"ם אלה: "וְכֵן זֶה שֶׁתִּמְצָא בְּמִקְצַת מְקוֹמוֹת, וְתִמְצָא תְּשׁוּבוֹת לְמִקְצַת גְּאוֹנִים, שֶׁיּוֹלֶדֶת זָכָר לֹא תְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָהּ עַד סוֹף אַרְבָּעִים, וְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה אַחַר שְׁמוֹנִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם אֵלָא בְּתוֹךְ הַשִּׁבְעָה - אֵין זֶה מִנְהָג, אֵלָא טָעוּת הִיא בְּאוֹתָן הַתְּשׁוּבוֹת. וְדֶרֶךְ מִינוּת בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת, וּמִן הַצַּדּוּקִיִּין לָמְדוּ דָּבָר זֶה".